משה בנימין שעבד בחברת תנובה במשך למעלה מ-45 שנים, כיהן בתפקידים בכירים בארגוני העובדים של תנובה ובין היתר כיו"ר הוועד הארצי של עובדי תנובה ויו"ר ועד עובדי מטה תנובה, כיום יו"ר ועד גימלאי תנובה, הגיש לבית הדין הארצי לערעורים בי"ם ערעור על פסק דינו של ביה"ד האזורי לעבודה בת"א הדוחה את תביעתו לקבל מתנובה מענק כספי מיוחד בסך 222,000 ש"ח בעקבות העברת שליטה בתנובה לקבוצת אפקס בינואר 2008.
בנימין טען בתביעתו כי זכאותו לתשלום המענק יסודה ב"הבטחה" שניתנה לו על ידי סמנכ"ל תנובה עברי גורן אשר הכחיש מכל וכל במסגרת תצהירו לביה"ד את טענת ה"הבטחה" המיוחסת לו. לדברי גורן, לאחר פרישתו של התובע לגימלאות הוא אכן פנה אליו מספר פעמים בנושא זכאותו למענק וביקשו לאשר את זכאותו אך נענה בסירוב מוחלט. בפסק הדין הדוחה את התביעה נקבע כי גירסתו של התובע ביחס ל"הבטחה" הנטענת היתה רפה, מעורפלת ואין בה ללמד על מקור המזכה בקבלת המענק מכוח הבטחה של גורם מוסמך בתנובה. עוד נקבע כי לא נמצא מקום לפקפק בגירסתו של גורן לפיה הוא לא נתן לתובע את ההבטחה הנטענת.
בצעד יוצא דופן החליט בית הדין לחייב את התובע בהוצאות משפט לתנובה ע"ס 3500 ש"ח אף שהכלל הוא כי אין מקום לחייב גמלאי בהוצאות משפט. ביה"ד השתכנע כי במקרה הנדון יש לסטות מכלל זה בשים לב שהתביעה אינה מתייחסת לזכאותו של התובע לתשלום גימלה ולהיקפה, ובשים לב לתפניות שעברה גירסתו משלב הגשת התביעה ועד לשלב הסיכומים, דבר שהוביל לסרבול ההליכים שלא לצורך.
ואולם, התובע אינו משלים עם פסק הדין וטוען במסגרת ערעורו כי בפסק הדין נפלו שגיאות משפטיות היורדות לשורשן של ניתוח הראיות וכי ביה"ד התעלם מהראיות והעדויות שהונחו בפניו ונשבה בקונספציה שגויה. לטענת המערער תנובה הביאה אותו בעורמה לפרישה, רגע לפני קבלת המענק בכדי לחסוך את כספי המענק המגיעים לו, וזאת על ידי כך שטרחה לפזר בפניו הבטחות לפיו מצבו מובטח וכי המענק אותו יקבלו כלל העובדים יקבל גם הוא עצמו, שכן מי יותר ממנו אשר נתן את כל חייו לתנובה, ראוי וזכאי למענק. אשר על כן הוא היה נכון לסיים את עבודתו בתנובה ולהמתין למענק.
ואולם, לדברי המערער הוא לא ידע כי תנובה מבקשת לסגור עימו חשבון בשל מלחמתו כאחרון הלגיונרים לטובת העובדים בתוקף תפקידו כיו"ר העובדים, ובמעטה של חוסר תום לב מובהק לטעון כרגע כי הוא אינו עומד בקריטריונים לקבלת המענק.
עוד טוען המערער כי תנובה העניקה את המענק גם לעובדים שאינם זכאים לכך. לדבריו, אלמלא הבטחתה המפורשת של תנובה לפיה הוא יקבל את המענק חרף סיום יחסי עובד-מעביד ביניהם, הוא לא היה פורש מעבודתו ומחזיק במשרתו עוד חודשים ספורים עד לקבלת המענק, ואילו היה חפץ להמשיך ולעבוד בתנובה חודשים ספורים נוספים איש לא היה מונע ממנו לעשות כן. בערעור נאמר עוד כי המדובר בקיפוחו של עובד אשר נתן את מיטב חייו ושנותיו לטובת תנובה, ראה בחברה בית של ממש וכל כך סמך על החברה והעומדים בראשה עד שחודשים ספורים לפני קבלת המענק פרש מעבודתו.
אשר על כן מבקש המערער באמצעות בא כוחו עו"ד אלישי בן יצחק לבטל את פסק דינו של בית הדין האזורי, להתיר צירופה של ראיה חדשה-בדיקת פוליגרף שעבר המערער להוכחת טענותיו, ולהורות כל על תנובה לשלם לו את מלוא סכום המענק בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה בשנת 2008.
באדיבות יצחק דנון, דסק החדשות של אתר הפורומים המשפטיים – מענה מקוון הניתן על ידי עורכי דין מומחים בתחומם.