השבוע החל בנתונים שליליים בנדל"ן האמריקאי כאשר ראינו את מדד ה-NAHB יורד מצפי של 17 לנתון של 16. מספר זה, המודד את קצב פיזור הבתים הנמכרים, נמצא כבר ברמות שפל אדירות, אם נתחשב בעובדה שרמה של 50 נחוצה כדי לקיים רמת פיזור (מכירה) סבירה.
המשך השבוע נתן לנו נתונים קצת יותר טובים, כמו כמות הבניות החדשות (0.55 מיליון לעומת 0.53), ומספר הרישיונות לבניה של בתים חדשים (0.59 מיליון לעומת 0.55), אבל כל אלו עדיין נמצאים ברמות כה נמוכות לעומת המצב שלפני המשבר של 2008, ששינויים קטנים אלו, למעשה הופכים לחסרי חשיבות.
מה שחשוב הוא, שלמרות תוכנית ההרחבה הנקראת QE2 המנוהלת על ידי הפד לצורך הורדת הריבית ארוכת הטווח, הריביות על המשכנתאות דווקא עלו ולא ירדו. עלייה בתשואה על האג"ח הממשלתי ל-10 שנים הגיע קרוב מאוד ל-3.5% ולוחץ כלפי מעלה את העלויות המימון בתחום הנדל"ן.
השילוב בין כמות בתים הולכת וגוברת המוגדרת כ-Underwater (מצב בו החוב על הבית גדול מערכו בשוק), אי שיפור משמעותי באבטלה, עלייה בריביות, וחיזוק נוסף בסטנדרטים של קביעת הזכאות לקבלת אותו מימון, כל אלו ממשיכים לדכא את שוק הנדל"ן האמריקאי.
בינתיים, השולטים בשוק הם רוכשי המציאות הבאים לקנות במזומן או במימון קטן מאוד את הבתים המהווים את ה"פנינים" שבערמה. גם רוכשים מחו"ל בולטים כמשקיעים בנדל"ן האמריקאי לטווח הארוך, אבל עד שלא נראה שוב את הזוגות הצעירים או את המשפחות הקונות
לאחר מעבר למקום עבודה חדש, נדע שלא השתנה דבר חיובי, מהותי, בתחום זה של הכלכלה בארה"ב.