אומנם הדיווחים האחרונים היו על כך ששיחות המו"מ בין ארה"ב לאיראן הוקפאו, אך כמו תמיד אצל טראמפ קשה לדעת מה חלק מהמו"מ ומה לא. לכן, ננצל את הסקירה של השבוע כדי לבחון סעיף אחד בשיחות שלטעמינו צריך לתפוס מקום יותר בולט בשיח הכלכלי והוא מיסוי השייט במצר הורמוז. סעיף זה מהווה נקודת מפנה משמעותית לא רק לתעשיית האנרגיה אלא למסחר הבינלאומי בכלל.
בטווח הקצר מחירי הנפט אומנם עוד צפויים לרדת, אך עצם ההסכמה למסות עורק תחבורה טבעי מייצג הכרה דה-פקטו בשליטה הפוליטית והצבאית במרחב, מה שצפוי לייקר את עלויות ההובלה בים באופן כללי דרך הטמעה של פרמיית סיכון גבוהה יותר. ההצעות הנוכחיות, כפי שעלו בדיווחים האחרונים, מדברות על מס בגובה של 1 דולר לכל חבית נפט ומס של עד 2 מיליון דולר לאוניות מכולות. על אף שסכום המס של דולר לחבית גבוה משמעותית מעלויות הביטוח כפי שהיו לפני המלחמה (שעמדו על 10-20 סנט לחבית), עלויות הייצור במדינות המפרץ עדיין נמוכות בהשוואה לשאר העולם, כך שההשפעה על מחיר הנפט באופן כללי לא תהיה דרמטית. גם הימצאותם של חלופות כמו צינור הנפט הסעודי יתמכו בירידה נוספת של מחירי הדלק, גם אם אלו לא יחזרו לרמות של 60-70 דולר לחבית כפי שהיה בתחילת השנה. רמת מחירים כזו לא תייצר לחצים אינפלציוניים מהותיים ברחבי העולם. בכל הנוגע לגז הטבעי, כאן הסיפור מורכב יותר ואלו צפויים להישאר גבוהים יותר למשך זמן ארוך יותר, אך זה בעקבות הפגיעה הנרחבת בתשתיות ולא בגלל תוספת המס.
עם זאת, בניגוד לתעלות סואץ ופנמה המהוות נתיבים מלאכותיים המצדיקים דמי מעבר לצורך המשך תחזוקה בתשתיות ותפעול התעלות, וגם מכיוון שהן מקצרות את משך השייט, מצר הורמוז הוא נתיב מים טבעי המהווה חלק מ"נחלת הכלל" הימית הבינלאומית. עצם הלחימה באזור לא שינתה את משך זמן השייט של ספינה שיוצאת מאבו-דאבי או קטאר. הטלת מס במרחב כזה היא חסרת תקדים ומסמלת מעל הכל את המעבר משימור נתיבי שייט בינלאומיים לשליטה פוליטית-צבאית עליהם.
בעוד שבשנים קודמות איומי הסגירה של המצר נתפסו כאירועי קיצון בעלי הסתברות נמוכה, מיסוי רשמי מעגן את היכולת של גורמים אזוריים להשתמש בנתיב ככלי לסחיטה גאופוליטית ולהפקת רווחים. הרי אם אפשר למסות את השייט במצר הורמוז, מה מונע סגירה כזאת גם במצר באב אל-מנדב, מלאקה או גיברלטר? אם זה לא מספיק, השינוי הרגולטורי הטמון במיסוי זה דרמטי לא פחות. בעוד התשלום על השייט בתעלות סואץ ופנמה נקבע ע"י רשויות בינלאומיות ובשקיפות, סביב המס המוצע עולות לא מעט שאלות: מי קבע את גובה המס? אילו מנגנונים יפקחו עליו? מה מונע שינויים חדים במחיר בעתיד? סיכונים אלו צריכים להתגלגל לעלויות השינוע הימי בטווח הבינוני והארוך דרך עלויות הביטוח.
אז אומנם מדובר על תרחיש שנשמע כאילו נלקח מסרט חדש בסדרת סרטי שודדי הקריביים, אבל זה לא בהכרח ימנע מארה"ב להסכים למיסוי שכזה. למעשה, ארה"ב דווקא עשויה להנות מהמצב החדש כך שיתכן שבקרוב טראמפ יתחיל לצייץ על מכליות אמריקאיות (גדולות ויפות) שעושות דרכן עם נפט אמריקאי (איכותי ומדהים) בכל העולם. כפי שציינו בעבר, ארה"ב כבר הפכה ליצואנית אנרגיה משמעותית, על אחת כמה וכמה לאחר ההשתלטות על מצבורי הנפט של וונצואלה. מחירי נפט וגז טבעי גבוהים יותר בטווח הבינוני צפויים להגדיל את ההכנסות של חברות האנרגיה האמריקאיות וכתוצאה מכך להגדיל את הכנסות הממשל ממיסים. נזכיר שהגירעון האמריקאי עדיין גבוה וביטול המכסים הבינלאומיים ע"י בית המשפט מסכן את אחד מצינורות החמצן העיקריים של הממשל הנוכחי, מה שנותן תמריץ רציני "לתמוך" במחירי אנרגיה גבוהים. בנוסף הסיכון של סגירה חוזרת של מצר הורמוז או מעברים אחרים ממצב את ארה"ב כספק מועדף, בטח עבור אירופה שהייתה תלויה במשך שנים בספקי אנרגיה בעיתיים (רוסיה ומדינות המפרץ הפרסי).