במובן ה״רשמי״ והמודרני של המונח, מה שמכונה בוושינגטון "מדיניות דולר חזק" התגבשה בממשל קלינטון, כאשר שר האוצר דאז, רוברט רובין חזר על המסר ש״דולר חזק הוא באינטרס הלאומי של ארצות הברית״. כלו מר, שהממשל לא רואה בהחלשת המטבע כלי לגיטימי לשיפור התחרותיות ו/או הסחר. מאז, המסר הזה הפך למעין "גישה מחייבת" שמרבית שרי האוצר חזרו עליה לאורך ממשלים משתי המפלגות. בהיבט הזה, ממשל טראמפ הנוכחי לא שונה מהממשלים הקודמים. שר האוצר, בסנט חזר והדגיש בימים האחרונים שהממשל תומך בדולר חזק. אלא שהמציאות שונה לחלוטין. מאז שטראמפ נכנס לבית הלבן לפני כשנה, מדד הדולר (DXY) איבד למעלה מ 10% מערכו. המדיניות המוצהרת היתה אמנם שהממשל תומך בדולר חזק, אולם מעשית הממשל עשה הכל כדי להחליש אותו.
טראמפ ראה בגרעון המסחרי את אחד הגורמים שפוגעים בכלכלת ארה"ב ולכן מבחינתו, דולר חלש הוא כלי יעיל מאוד להקטין את הגרעון. החלשת הדולר נעשתה בעיקר על ידי הפעלת לחץ אגרסיבי על הפד להפחתה של הריבית על אף העובדה שהאינפלציה קרובה עדיין באופן די עיקש לרף העליון של היעד הרשמי. אלא שבעוד שהממשל האמריקאי מרוצה מהאפקט של הדולר החלש על גרעון הסחר (למרות שהתוצאות בפועל אינן מצביעות על צמצום של הגרעון), שותפות הסחר של ארה"ב כמו יפן ואירופה נפגעות מכך.
אי אפשר לנתק את המדיניות של החלשת הדולר מפעולות רבות אחרות של הממשל הנוכחי שמעלות את החשש בקרב שותפות הסחר של ארה"ב מפני פגיעה באינטרסים הכלכליים שלהן. בין שזו מדיניות המ טבע, המכסים או התמיכה הביטחונית. הגישה של הממשל הנוכחי שונה לחלוטין מזו ששלטה מאז מלחמת העולם השנייה. שינוי הגישה גורם למספר הולך וגדל של בנקים מרכזיים בעולם להקטין את האחזקה באגרות חוב של ארה"ב לטובת הזהב. הגרף שמצורף למטה מתאר את התהליך שהחל אמנם כבר לפני כמה שנים, אבל התעצם מאוד בשנה האחרונה ולראשונה מאז אמצע שנות התשעים, בנקים מרכזיים בעולם מחזיקים ביתרות זהב גבוהות מהיתרות באגרות חוב אמריקאיות.
שינוי המגמה הזה הוא ביטוי לירידה באמון בארה"ב מקרב (ואולי בעיקר) מדינות המערב לצד שותפות דרך נאמנות כמו יפן ודרום קוריאה. וכאשר האמון נסדק, בנות הברית (לשעבר?) מחפשות ידידה חדשה כמו סין למשל. עדות לכך ניתן למצוא המפגשים החמים שנערכו בשבוע האחרון בין ראש ממשלת קנדה וראש ממשלת בריטניה עם נשיא סין שבהם דנו הצדדים בדרכים להגברת יחסי הסחר ביניהן. טראמפ איים על בריטניה וקנדה בהטלת מכסים נוספים, במה שלבטח לא יגרום לקירוב מחדש ביניהן לארה"ב.
יש להדגיש, בין ארה"ב למדינות הללו קיימת עדיין תלות רבה מאוד בכל מה שקשור לסחר ביניהן. לכל צד יש אינטרס לשמר את היחסים ולא לשבור את הכלים. אולם, ההתקרבות לסין מבטאת גם את הרצון להמחיש לטראמפ את מגבלות הכוח שלו, בטח כשמדובר בשותפות היסטוריות נאמנות של ארה"ב. מדוע "נזכרנו" בקשרי הסחר של ארה"ב וההשפעה של הדולר? ובכן, ביום שישי חווה שוק המתכות היקרות את אחד הימים הסוערים ביותר אי פעם. מחיר הזהב ירד ב 10% והכסף רשם ירידה היסטורית (אם כי לא תקדימית) של כ 30%. מה גרם לכסף והזהב שבמשך שנים רבות נעו בתנודתיות נמוכה מאוד, להיסחר כמו meme stock.
זהו? נגמר הראלי של המתכות היקרות?
ראשית, פרספקטיבה. גם לאחר הירידה החדה בשישי, מחיריהם של הזהב והכסף עלו מתחיל השנה ב 12.5% וב-17.5% בהתאמה, וב-73% ו-166% בשנה האחרונה. הזינוק בכסף והזהב משך באופן טבעי ספקולנטים רבים ועל כך תעיד העלייה בהיקף המסחר בחוזים עליהם בשיעור של 34% ב-2025 לעומת השנה הקודמת. כל השורות לעיל לא נכתבו כדי להסביר את המסחר החריג בכסף והזהב מאחר וזה להערכתנו אירוע חד פעמי שיכול דווקא לסייע בהמשך למסחר תקין בהם לאחר שהכוחות הספקולנטיים חטפו "ניעור".
הדבר שאותו יש להדגיש זה שהסטת הכספים מאג"ח אמריקאיות שתמיד נתפשו כנכס הכי בטוח בעולם לעבר הזהב הוא נדבך נוסף בסדר העולמי החדש. מה שהיה בטוח כבר לא בטוח כל כך ואי הוודאות וכתוצאה מכך התנודתיות החריגה כאן להישאר. המשמעות היא שערעור הסדר העולמי הישן יביא עלינו עוד ימים סוערים ותנודות חריגות. אלו רעשים. מה שילווה אותנו לעוד זמן רב זה המאבק הבין גושי שימשיך להעיף ניצוצות לכל עבר, בין שאלו יהיו צבאיים, כלכליים או מדיניים. המהפכה רק החלה.
התקציב אושר בקריאה ראשונה
בשבוע שעבר אושר בכנסת בקריאה ראשונה תקציב המדינה לשנת 2026. נראה שאין טעם להתייחס לכל הסעיפים שלו, מפני שהבחירות שייערכו השנה (גם אם ייערכו במועדן החוקי) ייאלצו את הממשלה הבאה לבצע התאמות. בישיבת הממשלה שדנה בהצעת התקציב הציג נגיד בנק ישראל את הנתונים המרשימים של המשק ולצד זה את החשש המרכזי שלו מכך שיחס החוב לתוצר יעלה ככל ולא יתבצעו התאמות שנדרשות לאור העלייה החדה בתקציב הביטחון ויתבצעו מהלכים תומכי צמיחה.
אין ספק שהעמידות המרשימה שהציג המשק במהלך תקופת המלחמה מעידה על חוסנו. תשאלו את מודי’ס, אפילו הם השתכנעו. אלא שהיעדר מדיניות פיסקלית תומכת צמיחה לצד ריסון של ההוצאות עלול להעלות את חששם של המשקיעים. ישראל ניצבת עדיין בפני אתגרים מדיניים וצבאיים שעלולים חלילה לטרוף את הקלפים. המשקיעים ירצו לראות שהממשלה ערוכה לתת מענה לאתגרים האלו מבעוד מועד. נכון לעכשיו, אנחנו לא רואים סיבה לבצע שינוי במבנה התיק המקומי שלנו. אבל עין לציון צופיה.
ביום שישי פורסם בארה"ב מדד המחירים ליצרן שעלה ב 0.5% לעומת צפי לעלייה של 0.2%. בנוסף לכך, מחירי השירותים זינקו בדצמבר ב 0.7%, במה שמעלה חשש מכך שהאינפלציה בארה"ב שבה לעלות ואף בחוזקה. אנחנו זוכרים שבהם נתונים כאלו היו גורמים לזינוק בתשואות. אלא שהיום מה שקובע את התנודות בשווקים זה מה קורה באירן/ונצואלה/סין. לא גיאו-פוליטי, לא מעניין.
*הכותב הוא מנהל השקעות ראשי, סיגמא-קלאריטי בית השקעות*