כוונות טובות מובילות לעיתים קרובות למבוי סתום, ובמקרה של רפורמת "האחדת המסלולים" של רשות שוק ההון, נראה שהן הובילו היישר לתוך ערפל סמיך. מה שהחל כניסיון מבורך לפשט את עולם הפנסיה המורכב ולאפשר לחוסך הקטן להשוות בקלות בין הגופים השונים, הפך למחדל שמאיים על השקיפות המינימלית המגיעה לציבור.
במקום שקיפות, קיבלנו מסלולים תחת שמות גנריים ומטעים, שמאחוריהם מסתתרות מדינויות השקעה שונות בתכלית, שגורמות לפערים בלתי נתפסים של עשרות אחוזים בתשואות -והכל תחת אותו המותג בדיוק.
האבסורד של "עוקב מדדים גמיש"
הדוגמה המקוממת ביותר היא מסלול ה**"עוקב מדדים גמיש"**. על פניו, השם משדר השקעה פסיבית, רגועה, כזו שנצמדת למדדי שוק מוכרים. אלא שבפועל, מדובר במגרש משחקים אקטיבי לחלוטין.
בעוד שחלק מהמנהלים בחרו בחשיפה רחבה למדדים גלובליים כמו ה-S&P 500, אחרים בחרו להתמקד דווקא במדדים מקומיים בישראל. התוצאה? פער תשואה בלתי נתפס של כ-40% בין הגופים השונים באותו המסלול בדיוק.
איך ייתכן שמסלול שמושקע 100% בישראל ייקרא באותו שם כמו מסלול שמושקע כולו ב-S&P 500? החוסך חושב שהוא קונה ’מדדים’, אבל הוא לא יודע אם הוא מהמר על הכלכלה הישראלית או על ענקיות הטכנולוגיה האמריקאיות. זה לא דמיון, זו הטעיה.
האשמה היא על הרגולטור
חשוב להבין: האצבע המאשימה במקרה הזה אינה מופנית בהכרח לחברות הביטוח ובתי ההשקעות. הגופים הללו הציעו במקור מסלולי מדדים מוגדרים וברורים. הייתה זו רשות שוק ההון שהתעקשה, בשם "הגנת החוסך", לשנות את ההרכבים ולכפות הגדרות רחבות וגמישות מדי.
בניסיון למנוע מהחוסך להתבלבל מרוב מסלולים, הרשות יצרה כלאיים: מסלול שאמור להיות פסיבי אך מאפשר למנהל ההשקעות לשחק באלוקציה (חלוקה) הגיאוגרפית ובחשיפה המטבעית כראות עיניו. בכך, הרשות נטלה מהחוסך את הכלי החשוב ביותר שלו: היכולת לנהל את הסיכון של עצמו.
המצב הנוכחי הוא בלתי סביר. חוסך שבוחר במסלול "מדדי" עושה זאת כדי להימנע מ"הימורים" של מנהלי השקעות אקטיביים, אך הוא מוצא את עצמו חשוף להחלטות הרות גורל על חשיפה לישראל מול חו"ל, החלטות שמשפיעות על עתידו הכלכלי באופן דרמטי.
הרשות חייבת לתקן את המעוות ולכלול חובת פירוט בשם המסלול - לא עוד שמות עמומים. שם המסלול חייב לכלול את החשיפה הגיאוגרפית והמטבעית (למשל: "עוקב מדדים – 100%חו"ל").
בנוסף, מסלול עוקב מדדים צריך להיות כזה – עוקב אחר מדדים ידועים מראש, ללא "תיבולים" אקטיביים של מנהל הקרן.
הניסיון "לפשט" את הפנסיה הפך אותה להימור בתוך קופסה סגורה. הציבור זכאי לדעת איפה הכסף שלו נמצא, לא רק לפי הכותרת על הדוח השנתי, אלא לפי המציאות הכלכלית בשטח.