בסוף השבוע האחרון הפך קטע הוידיאו של עו"ד לינור דויטש, מנכ"לית הארגון החברתי לובי 99, לויראלי. בקטע המדובר תוקפת דויטש את ההסכם שאושר ע"י בית המשפט בשבוע שעבר בין אליעזר פישמן ומשפחתו לבין הבנקים ורשות המיסים בעקבות פשיטת הרגל של איש העסקים שהגיע לחוב מצטבר של כ-4 מיליארד ₪.
לאחר מימוש הנכסים שנותרו בחברות שלוו את המיליארדים ע"י הבנקים, נותר החוב על 2.9 מיליארד ₪, ובמסגרת הסדר הפשרה ישלמו "הפישמנים" מכיסם הפרטי 214 מיליון שקל בלבד לקופת הכינוס, והתספורת תעמוד על כ-93% מהחוב.
עו"ד דויטש, זועמת על הבנקים שמוכנים "לוותר" לפישמן וילדיו על חובות עתק, בזמן שלאדם הפשוט לוקחים את הטלוויזיה על חוב של אלפי שקלים. לא פחות מרגיז אותה, שההסדר משאיר את המשפחה של פישמן עם נכסים נוספים בשווי מאות מיליוני שקלים, בשעה ששני הבנקים "בבעלות הציבור באמצעות כספי הפנסיה שלו" מסכימים לוותר על החוב וכי המסר הוא שאין שכר ועונש בעולמם של העשירים ביותר, שזה עניין של זמן עד שנראה פה את הפישמן הבא ושצריך לסכל את ההסדר הזה באמצעות לחץ ציבורי מאסיבי.
לפני הכל, צריך לומר שהרעיון והעשייה מאחורי פעילות לובי 99 הוא מבורך וחשוב – גוף המתנהל בזכות מימון המונים המהווה לובי פוליטי שמייצג את האינטרס האזרחי ומאזן את ההשפעה של המוני הלוביסטים במסדרונות הכנסת של ארגונים וחברות רבות עוצמה במשק שטובת הציבור לאו דווקא עומדת לנגד עיניהם. אלא שבכל הקשור לפרשת פישמן, צריך לבחון את המקרה בראייה כוללת, ולא לרוץ ישר לפופוליזם הצפוי, של האופן שבו מתייחסים הבנקים לטייקונים, לעומת היחס לאזרחים מן השורה.
פישמן דאג לאורך השנים, ולא רק בשנים האחרונות, להעביר נכסים שרכש על שמות ילדיו, וכך גם היום, אחרי פשיטת הרגל האדירה, למשפחת פישמן יש לא מעט נכסי נדל"ן יקרים, ופעילויות עסקיות שונות, שהמרכזית בהן היא פישמן רשתות – הבעלים של רשת הום-סנטר, ביתילי, טויס אר אס הפיראט האדום, שותפות בחברת השיווק וההפצה גלוברנדס, ונכסים נוסף.
לפי הנאמן, עו"ד יוסי בנקל, שרדף אחרי המשפחה וניסה לאתר את כל נכסיה, לאורך השנים משפחת פישמן ’הבריחה’ נכסים בשווי של 2 מיליארד שקל – עד כדי כך בנקל עשה ’חיים קשים’ למשפחה, שהיא החליטה בתגובה לקרוא למותגי עגלות האשפה ברשת הום סנטר, על שמו.
כאמור במסגרת ההסדר התרומה של המשפחה לקופת הכינוס מסתכמת בכ-214 מיליון שקל בלבד, ואם לשפוט לפי האומדן של בנק, גם לאחר התשלום הזה היא תיוותר בעלת נכסים רבים. נשמע מקומם, אבל המציאות המשפטית הרבה יותר מורכבת. פישמן העביר את הנכסים למשפחתו לאורך כמעט שני עשורים, ולא בשנה-שנתיים האחרונות, כשפשיטת הרגל נראתה באופק. לכן, הוכחה בבית המשפט שפישמן דה פקטו "הבריח נכסים" כשראה את המפולת מתקרבת, ועל כן הוא יחויב להעביר את כולם לידי קופת הנאמן – היא עניין משפטי מאתגר מאוד, שסיכוייו הם נמוכים.
לכן, ההסדר הנוכחי הוא פשרה מושכלת, כיוון שהליכה לבית המשפט יכולה להסתיים עקרונית גם ב-0 תרומה של המשפחה עבור הנושים, ומדובר בניהול סיכונים נכון מצד שני הצדדים. אין תשובה מוחצת לגבי השאלה אם בהינתן המצב הנוכחי ההסדר הזה הוא המקסימום שניתן היה לקבל, אבל צריך לקחת בחשבון גם את אלמנט הזמן אם הולכים לבית המשפט – סחבת של שנים עד להכרעת הדין, שכלל לא בטוח שתביא לתמורה גבוהה יותר, וזאת בזמן שפישמן כבר לא ילד, וכן מהעובדה שמהבנקים, שדויטש מזכירה שאנחנו הבעלים שלהם, נחסכו הוצאות משפטיות כבדות על ניהול משפט שיימשך שנים ארוכות.
מקרה פישמן הוא חלק מהמחיר שאנחנו משלמים על השיטה הקפיטליסטית שמעודדת תחרות ויזמות – נותנים אשראי ליזמים, כדי לעודד את צמיחת המשק והתקדמות טכנולוגית ובסה"כ השיטה הזו מוכיחה את עצמה, למרות שתמיד צריך לעשות תיקונים על הדרך ולהיות עם אצבע על הדופק.
אין ויכוח על העובדה שהבנקים התרשלו בענק בתהליך מתן האשראי לאליעזר פישמן, בלי שיבדקו את מצבו הפיננסי לעומק, אבל הסיפור הגדול פה הוא האופן בו אנחנו רוצים שהכלכלה שלנו תתנהל.
אפשר אולי לומר שצריך היה לתבוע ייצוגית את המנהלים האחראיים מטעם הבנקים שנתנו לפישמן את הכסף בזמנו בלי לבדוק אותו כראוי, אבל זה גם עלול להכניס את המערכת לסחרור ולהפחיד את המנהלים האחרים ממתן אשראי – מדיניות שתגרום נזק לצמיחה ויזמות.
ברור שמקרה כמו פישמן, שזוכה לתהודה תקשורתית אדירה מעורר את המערכת ומהווה תמרור אזהרה טוב למנהלים אחרים שלא רוצים ששמם ישתרבב עם פרשה דומה בשנים הקרובות. זה נכון שאחרי זמן מה יש נטייה לשכוח, גם אם העונש היה חמור יותר.
בשורה התחתונה, גם במקרה הזה, יש גם מסר פופוליסטי בדברים של דויטש, ולא בטוח שהאינטרס שלנו, האזרחים שהפנסיות שלהם מושקעות במניות הבנקים, הוא שמנהלי הבנקים יסגרו את ברז האשראי לחברות ויזמים שמניעים את המשק.
והערה אחרונה בנושא - כמו במקרה של נוחי דנקנר בו הבנקים התעקשו על מכירת הוילה שלו בהרצליה פיתוח, גם במקרה של פישמן הבנקים התעקשו על מכירת וילת המגורים שלו בסביון והעברת התמורה עליה לקופת הכינוס. למה דווקא הוילה, מכל הנכסים שיש למשפחה? כי מדובר בעניין ’סמלי’, וגם להם חשוב העניין התדמיתי, שבין אם מדובר בטייקון או אזרח שמפגר בתשלומי המשכנתא שלו – גם את אלה וגם את אלה הבנק מפנה מהבית.
בשנים האחרונות, מעבר לירידה מנכסיו בגלל טעויות עסקיות ומערבולות אליהן נסחף, פישמן עבר גם השפלה בתקשורת, וגם אם למשפחתו יש נכסים נוספים, זו אף פעם לא הרגשה נעימה להיות מפונה מהבית בו אתה מתגורר.
אז אולי המסר העיקרי כן עבר פה ועדיף להמשיך הלאה כי זה משרת את האינטרס הציבורי טוב יותר?